כיכר דיזנגוף

כיכר דיזנגוף היא כיכר ציבורית איקונית במרכז ההיסטורי של תל אביב. הכיכר תוכננה במקור על ידי גניה אברבוך ונחנכה ב-1938 כחלק מהתוכנית הקנונית של העיר על ידי פטריק גדס.
הכיכר תיפקדה כמעגל תנועה עם פינת ישיבה מוצלת ובמרכזה כר דשא ומיזרקה עגולה.
בשנות ה -70, תחת לחץ של מהנדסי התנועה, הכיכרֿ שתוכננה על ידי האדריכל צבי ליסר הוגבהה ליצירת הפרדה מפלסית בין הולכי רגל ותעבורה חולפת בכביש תחתון. כמעבר עילי, איבדה הכיכר את חיוניותה, שאפילו תוספת הפסל הקינטי “אש ומים” של הפסל אגם לא יכלה להחיות. בהמשך התדרדר תפקוד הכיכר כמרחב עירוני, ולצידה הוזנחו הבניינים הסובבים.
לאחר שנים רבות של דיונים ציבוריים, הוזמנו מוריה אדריכלים לתכנן בשלישית את הכיכר. תפקידנו העיקרי היה “לשקם” את המרחב העירוני, על ידי השבת הכיכר למפלס הרחוב,לחידוש היחסים בין החלל העירוני, האדריכלות ההיקפית, הולכי רגל, רוכבי אופניים ותנועת כלי רכב.

עיצבנו את הכיכר כמערכת מעגלית המחזקת את המבנה הרדיאלי בתכנון המקורי של אברבוך.
הטבעת החיצונית מציעה מדרכה מורחבת המקדמת זליגה של פעילות חדשה בקומת הקרקע של החזית ההיקפית בכיכר.
הטבעת המרכזית מסדירה את תנועת כלי הרכב מסביב לכיכר כולל ניתוב תחבורה ציבורית ופרטית לצד הוספת נתיב היקפי חדש לאופניים.
המעגל הפנימי מחולק לשמונה מקטעים, עם כרי דשא מוגבהים הניצבים אל מול הרחובות הרדיאליים, במטרה למשטר את חציית הולכי רגל, תוך יצירת אזורי ישיבה המשיקים למעגל המקרינים מהפנים החוצה.
החזרת הכיכר למפלס הרחוב מהווה את המעשה העירוני המרכזי. ההחלטות העיצוביות הבאות אחריו משקפות מגוון דרישות, בעלי עניין ושחקנים עירוניים, תוך איזונם במעגל מופשט מאגד.
מאז סיום העבודות, מורגשת חיות מחודשת בכיכר, בבתי הקפה ובמסעדות המקיפים המבטאים אמון עירוני מחוזק. בשעת בין הערביים, האור הזהוב של השקיעה נלכד בכיכר, ומקרין ׳אור עיר׳ אל תוך הדמדומים.