ברשות הרבים

ברשות הרבים: מחווה לגנן העיר תל אביב, אברהם קרוון

התערוכה עוסקת במקומות העירוניים הפיסיים, במרחב הפתוח, ברשות הרבים. תוך ניסיון לזהות במרחבים הללו את התל אביביות, ולהתבונן בהם במבט שאינו נוסטלגי אך אינו מתעלם מההיסטוריה. המבט הוא ארכיאולוגי ועכשווי, מבט המזהה במרחב הפתוח של תל אביב את סימני התרבות המקומית.
מוצגי התערוכה מספרים על מקומות ששרדו את תנופת הבנייה כמו חוף הים או גן מאיר, על אלה ששונו ללא היכר כמו כיכר דיזינגוף, או אלה שכוסו בשכבת עיר חדשה – כמו גן הדסה וגן החיות שעליהם פרוש קניון גן העיר וניצב המגדל. מקומות שכוסו אך נותרו קבורים – נוכחים בתודעה. מקומות שהחiרבה בהם רקמת חיים כמו יפו, מקומות שהוזנחו כמו אזורים בדרום העיר.
התערוכה אינה מבקשת לספק מפתח אחד לקרוא את העיר, אף לא דימוי אחד מכליל, התערוכה היא הצעה לשוטטות בין ייצוגים, מבטים וקריאות שונות של העיר. הכלת המרחב הציבורי הפתוח של העיר במרחב הסגור של המוזיאון, מאפשרת מבטים מרוחקים אל נוף קרוב.

מיקום התערוכה בביתן הלנה רובינשטיין אינו מקרי. המוזיאון נמצא במתחם הוותיק של מוסדות התרבות של תל אביב, ובלב ציר השדרות ואלמלא נבנה שום היו שדרות רוטשילד זורמות אל שדרות חיים נחמן (ח”ן), שהיו זורמות אל שדרות בן גוריון (קק”ל לשעבר) ואל הים. באמצעות מיקום התערוכה שעניינה הגנים, השדרות וחוף הים, על הסכר הבנוי הזה, נוצרה מערכת יחסית אחרת: המוזיאון מוכל במרחב העיר ומכיל אותו כתערוכה. מכיוון שהתערוכה עוסקת בנוף בו היא נטועה ביקשנו לבחון את יחסי הפנים והחוץ תוך טשטוש הגבולות וסימונם. החלונות באטומים למחצה של החלונות הגדולים הפונים לרחוב תרס”ט הוחלפו בזכוכית שקופה, וכך צומת הרחובות תרס”ט – דיזנגוף – שמריהו לוין ודיזנגוף – שדרות ח”ן הפכו לתמונות בתערוכה. בכניסה הוצבו שלוש טלוויזיות, המשקפות בזמן אמיתי שלוש נקודות במרחב, ומשמשות ‘כמבט וחלון וראי’.

על רצפת המוזיאון נפרש שטיח מקיר לקיר, שעליו מוטבע תצלום אוויר של תל אביב. אנחנו נכנסים למוזיאון, הנטוע במרחב של העיר, ומבקשים לדבר בו עליה, ליצור סדר שיאיר את העיר. […] תצלום אוויר בשטח של חצי דונם הוא מפה שאינה ניתנת להכלה במבט אחד. […] השטיח הפרוש על רצפת המוזיאון מייצר חווה ביתית של מרחב ציבורי – מוצר כלאיים בין מפה, שהיא אמצעי שליטה, לבין מרחב בלתי ניתן להכלה, המייצג ומנהיר את המרחב עצמו. […] הצופה המשוטט על פני המפה, מזהה בה ייצוגים של מקומות מכורים: הבית הפרטי, הגן של ילדותו, הדרך בה נהג ללכת יומיום.
העיר מתבהרת וך כדי הליכה […] כיווץ המרחב בקנה מידה של 1:500 מאפשר למקם במרחב את האני והאובייקט. כאשר תמונת העיר הופכת שטיח, המרחב יוצא מהקשרו כמרחב של הבדלים, כמרחב של פעולות והופך למרחב של צורות. התמונה הסמויה של העיר נגלית ונחשף רובד של התמקמות שאינו מובן לנו בדרך כלל.