חזרה לים, הביאנלה ה-9 לאדריכלות

‘חזרה לים’ הינו שמו של הפויליון הישראלי בביאנלה ה9 לאדריכלות בוניס, 2004. תערוכה זו מעלה שאלות הקשורות בחיבור בין ים ליבשה והמורופוזיס של שניהם. מתוך ההקדמה להתערוכה, אשר אצרו יעל מוריה וסיגל ברניר:

זהו זמן של התעוררות בתרבות הישראלית. או כך אנו חושבים. מסיבה זו, בחרנו לספר את הסיפור אודות החוסר ודאות שבאדריכלות ישראלית.
ישראל כמדינה ידעה פעילות אדריכלית אינטנסיבית מאז שנות ה’20: ריבוי תכניות, תחרויות ופרויקטים שיזמו הן במגזר הפרטי, אך בעיקר במגזר הציבורי. כיצד יכול המתבונן להבין תבניות וחזרתיות של פעילות אנטנסיבית זו, תוך כדי היווצרות דפוסי נוף אנרכיים?

התערוכה מסתכלת לעומקה של שאלה זו משני צדדים: הפרספקטיבה המקומית של התרבות הארץ ישראלית ושינויה לאורך המאה העשרים, והפרספקטיבה במאקרו אודות שינויים משמעותיים שהאדריכלות העולמית עברה בתקופה זו. 

זוהי הפרספקטיבה הראשונה שהובילה אותנו לבחירת נקודת היד שלנו – תל אביב – העיר הלבנה אשר מסמלת את האורבניות הישראלות בשנות ה-20. המטמורפוזה ניכרת במיטבה בחוף הים, פירט הערצה עבור רבים ואדם כפרט, יחדיו. החוף מהווה קו תפר בין עיר לטבע, בין סגור לפתוח, בין ממסד מאורגן לעולם חושני. הפסיכואנליסט וההוגה התאורטי ד. ו. ויניקוט טבע את המושג ‘מרחב חולף’ שהוא הגדיר בתור מקום בעל פוטנציאל בין העולם החיצוני לפנימי – מרחב המאפשר משחק, יצירה אמנותית וחיים תרבותיים. 

המיזם: 

המיזם העיקרי בתערוכה הוא סרט פנורמי, בעריכת אריאל אפרון, המראה את חוף תל אביב-יפו. הסרט מוקרן על קיר של עשרים-שניים מטר, ומתחיל תוך כדי גילוי מרחב הים תוך כדי מבט מקרוב על רבים ממקומותיו. כל תקריב כזה מראה ‘ארכאולוגיה’ של מרחב, ומציב זה לצד זה תמונות מן העבר וההווה יחד עם תכניות אדריכליות. עריכה זו מאפשרת מטאמורפוזה של אדריכלות הים. 

היום, בתחילת המאה ה-21, אדריכלות מגדירה את הזהות והגבולות שלה מחדש, וברובד נוסף, דרך עינית הראייה של התפתחות הטכנולוגיה, אשר משמשת להבנתה בקונטקסט מחודש. קונטקסט זה נבחן בוידאו-ארט ע”י אמן הוידאו והמוזיקאי רן סלבין. סלבין יצר את הסרט “עיר ללא שינה” בה הוא חושף את העיר ממבט על, ובכך מראה את הצדדים הפראיים והסודיים שלה. 

בחצר הפנימית של הפויליון יצרנו אווירה של חוף ים, מרחב חיצוני המאפשר מרווח נשימה והפוגה. כאן האמנית שלי פדרמן הציגה, יחד עם קבוצת אמנים מתל אביב, חוף תל אביבי. החצר הופכת למיזם שבקדמותו החיבור הבלי אפשרי בין מרחב וצדק חברתי וערך נדל”ני בקדמת הים. בתור מקום ציבורי, כיצד יכול להכיל את הניגודיות שבגישה לציבור ומענה לעשירים?

הפוויליון: 

בתערוכה של הביאנלה ה9 לאדריכלות בוניס, בחרנו לארוז את הניגודיות הרב צדדית של חוף תל אביב לתוך קופסא לבנה, מראהו של בניין הפווילון הישראלי, אשר מסמל את ה’עיר הלבנה’ של תל אביב. גם קטלוג התערוכה קיבל צורתיות וסמליות זו כאשר נארז בקופסא ומאגד בתוכו מארז של גלויות תל אביביות, ספרון מאמרים וקטלוג התערוכה בניסיון לארוז בחבילה קלילה לעיכול את הניגודיות שבאדריכלות הישראלית אשר הצופים יוכלו לקחת הביתה.